החלטה בתיק רע"פ 10190/05

1.        המבקש הורשע בבית-המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו בנהיגה בשכרות, עבירה מכוח סעיף 62(3) וסעיף 39(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961. מהכרעת-הדין עולה, כי בתאריך 29.11.03 נתפס המבקש בתל-אביב כשהוא נוהג בכלי-רכב באורח המעורר חשד כי אין הוא שולט בו היטב, מפיו נדף ריח כבד של אלכוהול ודיבורו היה מבולבל ובלתי-מובן. הוא נלקח בידי השוטרים לתחנת המשטרה וממנה לבית-החולים, שם ניטלה ממנו, בהסכמתו, דגימת דם. בדיקת הדם העלתה, כי רמת האלכוהול בגופו של המבקש הייתה גבוהה מן המותר. בעקבות הרשעתו גזר בית-המשפט לתעבורה למבקש שלושה חודשי מאסר על-תנאי, שלא ישוב וינהג ברכב בשכרות או בעת שהוא פסול מהחזקת רשיון נהיגה. כן הוטל על המבקש קנס בסך 2,500 ש"ח, והוא נפסל מהחזקת רשיון נהיגה למשך שנתיים בפועל, ועוד ששה חודשים על-תנאי.

2.        ערעור שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, נדחה. כעת עותר המבקש להרשות לו ערעור נוסף, והוא שב ומעלה את אותן טענות שהניח לפתחן של ערכאות קמא. עיקר בהן הוא, כי בדיקת הדם אינה מגלה את רמת האלכוהול בדמו של המבקש בשעת הנהיגה, ומכאן כי לא הורם הנטל להוכיח כי נהג בשכרות.

3.        טענה זו אינה יכולה להתקבל. אכן, ייתכן, כי אחוז האלכוהול בדמו של אדם  בשעת הבדיקה המעבדתית יהיה גבוה מריכוזו בדם בשעת הנהיגה. הדבר תלוי במהירות הספיגה של האלכוהול בדם, וזו מושפעת מגורמים פיזיולוגיים ואחרים (ראו א' סטולר וי' פינקלשטיין "נהיגה בשכרות ובפיכחון - היבטים נוירולוגיים קליניים והיבטים טוקסיקולוגים מעבדתיים" רפואה ומשפט 29 (2003) 120, 122). ברם, המחוקק בחר לקבוע חזקה לעניין השכרות בנהיגה, וכוונתי לתקנה 169ב(ג) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, הקובעת:

לענין סעיפים (3)62 או 64ב לפקודה ופרק זה יראו אדם שיכור אם הוא נתון תחת השפעה של סמים משכרים או מסוכנים או אם ריכוז האלכוהול אצלו עולה על המידה הקבועה.

           פירושה של החזקה שבאותה תקנה הוא, כי אדם אשר בשעת הבדיקה המעבדתית נתגלתה בדמו רמת אלכוהול גבוהה מן המותר בחוק, ייראה כמי שנהיגתו, קודם לבדיקה, הייתה נהיגה בשכרות. כדרכן של מרבית החזקות רשאי היה המבקש לסתור חזקה זו בראיות מטעמו, אולם הוא לא הציג לעניין זה דבר, ועל כן, ולנוכח תוצאות הבדיקה שנערכה לו, יש לראותו כמי שנהג בשכרות.

           יתרה מכך, הלכה פסוקה היא, כי אין הוכחתה של נהיגה בשכרות מוגבלת אך לשאלת אמינותן של תוצאות הבדיקה המעבדתית. ניתן להסיקה מממצאים נוספים, ובהם אופן הנהיגה עובר לעיכוב הנהג בידי השוטרים, מצבו ההכרתי כפי שנגלה לשוטרים, ריח אלכוהול הנודף מפיו, ועוד (ע"פ 424/90 גנני נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 741, 742; רע"פ 3503/04 אהרון נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 673, 676). ובלבד, שממצאים אלה מעוגנים כדין בחומר הראיות. עיון בהכרעת דינו של בית-המשפט לתעבורה מגלה, כי חלק ניכר ממנה מבוסס על התרשמותם כאמור של השוטרים שעצרו את המבקש, כמו גם על עדות המבקש עצמו, שהעיד גם בבית-המשפט כי שתה משקאות אלכוהוליים קודם לנסיעה בה נתפס. ברי אפוא כי המסקנה, ולפיה המבקש נהג כשהוא שיכור, הנה מבוססת, ואין כל עילה להתערב בה. מטעם זה, סברתי כי יש לדחות את הבקשה.

           אוסיף עוד זאת, כי נוכח חומרת המעשה בו הורשע המבקש, קל הוא בעיני העונש שנגזר לו, ושמא אומר קל מדי. ההתנהגות בגינה הועמד לדין הינה התנהגות מסכנת-חיים ממש, ועל כורחי שבתי ותהיתי אם יש במידת העונש הנגזרת לעתים קרובות מדי במקרים כגון זה, כדי להלום את חומרתם.

           הבקשה נדחית.

           ניתנה היום, י"ט בחשוון תשס"ו (21.11.2005).

                                                                                                ש ו  פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /שב התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: